טראמפ מפסיק לחלק מענקים לחברות טק. האם זה נכון גם לישראל?

טראמפ. תמונה: dreamstime

בארצות הברית מתרחש בימים אלה ניסוי כלכלי מסקרן. ממשל טראמפ החליט שכספי ציבור לא יחולקו יותר כחבילות סיוע חינם לחברות שבבים, אלא יומרו למניות בחברות עצמן. אינטל היא הראשונה שנמצאת במגעים להסדר כזה, ובהמשך צפויות גם מיקרון ו־TSMC.

יותר מהבטחות לתעסוקה ולמסים

מאחורי המהלך עומד רעיון פשוט אך רדיקלי: אם משלם המסים מממן הקמה של מפעלים אסטרטגיים במיליארדי דולרים, הציבור זכאי לקבל חלק מהערך העתידי ולא להסתפק רק בשורת הבטחות לתעסוקה ולמסים. בכך הממשלה האמריקאית הופכת עצמה לשחקן בשוק ההון, סוג של קרן השקעות לאומית שמעוניינת ליהנות מעליית הערך של חברות טכנולוגיה, לצד הסיכון שבכישלון. זהו מהלך שמעורר ויכוח סוער, משום שממשלות לא נתפסות כמי שמומחיות בהשקעות ספקולטיביות, והחשש הוא שהציבור ימצא עצמו שותף להפסדים במקרה של כישלון עסקי.

מנגד, התומכים טוענים שזה בדיוק מהלך שמחזיר את ההון לציבור ולא מותיר את הרווחים רק בידי בעלי המניות הפרטיים. ובישראל? המודל שונה לגמרי. הרשות לחדשנות מעניקה מיליונים לסטארטאפים תמורת תמלוגים זעומים יחסית אם וכאשר יש מכירות, אך אינה דורשת אחוזי בעלות. גם ענקיות כמו אינטל מקבלים מענקים חסרי תקדים של מיליארדים והטבות מס מופחתות, בלי שמדינת ישראל נהנית מחלק ישיר בהצלחות החברה. התפיסה המקומית היא שהתמורה באה בדמות אלפי משרות, רכש של מיליארדים מספקים מקומיים, והעמקת הידע הטכנולוגי במשק. זהו מודל שמציב את המדינה כתומכת וכזרז אך לא כבעלת מניות.

אבל האם בכלל ישראל צריכה לאמץ גם היא את הגישה הזו? מצד אחד, קשה להתעלם מהעובדה שכספי ציבור גדולים מוזרמים לתאגידי ענק ולסטרטאפים מבטיחים, וייתכן שיש היגיון לדרוש נתח אמיתי מהחברות שצומחות על בסיס התמיכה הזו. זה יכול לייצר מנגנון שבו הצלחות בשוק מממנות את הדור הבא של החדשנות ולחלופין מופנות לחיזוק ההייטק בפריפריה באמצעות הכשרות, מענקים והשמות,  כך שהציבור ייהנה לא רק מהרווחים אלא גם מהרחבת מעגלי ההזדמנויות.

דווקא יש מודל דומה בישראל

מצד שני, יש בכך סיכונים לא מבוטלים. הדרישה לאקוויטי עלולה להרתיע תאגידים בינלאומיים מלחזק את פעילותם כאן, ולגרום ליזמים צעירים לחשוש מהתערבות המדינה ברווח העתידי. מעבר לכך, מדינה שתהפוך לבעלת מניות תצטרך לנהל תיק השקעות מורכב, עם כל הכרוך בשקיפות, ניגודי עניינים ושאלות על מעורבות בקבלת החלטות עסקיות.

לישראל דווקא יש ניסיון חיובי בעבר במודל כזה: תוכנית "יוזמה" בשנות התשעים, שבה המדינה השקיעה בקרנות הון סיכון, החזיקה מניות ויצרה תעשייה שלמה שהופרטה בהמשך בהצלחה. אולי הגיע הזמן לשוב ולדון באפשרות הזו, במיוחד בעידן שבו חברות טכנולוגיה פרטיות נהנות מסכומי עתק מתקציב המדינה. הדיון הזה אינו טכני בלבד אלא ערכי: האם תפקיד הממשלה הוא רק לזרז צמיחה ותעסוקה, או גם לדרוש שהציבור יהפוך לשותף מלא ברווחי הצלחת ההייטק? ייתכן שאין תשובה חד משמעית, אבל זהו דיון הכרחי, כי בסופו של דבר מדובר בכסף של כולנו.

מרסל ווידה היא מנכ"לית ומייסדת חברת Good Quality