האם נכון להסתמך על Hypervisor אחד?
רכישות ומיזוגים יכולים לטלטל את מחלקות ה-IT ולהקשות על קבלת החלטות קריטיות. זה בדיוק הזמן לבחון מחדש את גישת ניהול התשתית הארגונית ולהיערך לשינויים לפני שהם קורים
Image generated by AI using OpenAI’s DALL·E, via ChatGPT
מה תעשו אם מחר תשתית הליבה של מחלקת ה-IT שלכם תשתנה בלי שתכננתם? רכישות ומיזוגים הם אירוע די נפוץ בענף ויש להם יכולת לטלטל את כל מחלקת ה-IT. מצד הארגונים, רכישות הן אמצעי להגדיל נתח שוק, להגדיל את סל הפתרונות, להיכנס לשווקים חדשים ובעיקר לא לעמוד במקום כאשר הביקושים בשוק הטכנולוגיה משתנים. אך מצד הלקוחות של החברה הנרכשת מדובר במצב של חוסר ודאות, בעיקר אם המוצר אותו הטמיעו עובר שינויים, משולב במוצרים אחרים או כולל שינויים במודל התמחור והרישיונות. המצב הזה יכול להדאיג במיוחד כאשר הארגון כבול לספק יחיד, כלומר מצב של "נעילת ספק" (Vendor lock-in).
מצב נעילת ספק קורה כשלקוח המשתמש במוצר או בשירות מסוים לא יכול לעבור בקלות למוצר או שירות של מתחרה. עבור ארגונים זו בעיה משמעותית במיוחד בסביבת מחשוב הענן, מכיוון שהיא מגבילה את אפשרויות הבחירה ומקשה להשיג את הערך הטוב ביותר.
ניקח כדוגמה את רכישת VMware על ידי ברודקום. בעקבות העסקה הלקוחות של VMware נדרשו להנדס מחדש את המערכות ולהתאים את מחלקת ה-IT שלהם לשינויים המגיעים, למשל ברישיונות המוצר ובהסכמי השירות. הצרכים השתנו בבת אחת, ואז הגיעה ההבנה שבגלל ההשקעה האדירה שהם ביצעו – בזמן וכסף – במוצרי החברה, הם לא יכולים להגיב בהתאם ולבצע שינויים שייטיבו עימם.
המערבולת שעברו לקוחות VMware גרמה ליותר ויותר ארגונים לחשוב על ארגון, ניהול ותפעול מחדש של תשתית ה-IT שלהם. לא מדובר כאן על בסיס הקוד של יישומים או עבודה ברמה נמוכה יותר לתוך ליבת המערכת, אלא על ניסוח מחדש של תכנון התשתית עצמה שמעודדת שימוש בשני רכיבי Hypervisor שונים – לא רק כתגובה לשינוי, אלא כבחירה תשתיתית מודעת לצורך בגמישות ויציבות. עם שני מנועי Hypervisor פועלים, עסק מרוויח באופן מיידי טווח רחב וגמיש יותר לטיפול באיומים וממצב את עצמו טוב יותר ככל שהוא מתרחב וגדל.
נניח שלארגון יש תשתית VMware ותיקה, והוא עדיין נדרש לתמוך בה עבור חלקים רגישים בפעילות. במקביל, הוא יכול לבחון ולהטמיע יכולות חדשות באמצעות Hypervisor נוסף. גישה זו נקראת 'תשתית היברידית'.
נוחות מולידה קיפאון
נכון, לעבור לגישה של תשתית מבוזרת או לשלב Hypervisors שונים זו החלטה לא פשוטה, גם כשברור שיש בכך יתרונות. אבל כאן בדיוק נמדדת מחויבות ארגונית לצמיחה ועמידות. לעיתים קרובות, נוח להשאיר את הדברים כפי שהם ולשמור על הסטטוס קוו – אך הנוחות הזו עלולה להקפיא את החדשנות, דווקא בתקופה שבה גמישות ויכולת התאמה הן מפתח להצלחה.
המעבר לארכיטקטורת תשתית שמאפשרת גמישות, כולל שימוש ביותר מ-Hypervisor אחד, דורש תכנון אסטרטגי מוקדם – אך יכול להפוך לעוגן של יציבות והתמודדות עם שינוי כשהוא נדרש באמת.
כדי להתמודד עם זעזועים עתידיים ולשמר שליטה תשתיתית אמיתית, כדאי לארגונים לשאול את עצמם כבר עכשיו: האם אנו תלויים בספק יחיד? האם יש לנו תוכנית פעולה במקרה של שינוי פתאומי בתנאי השירות או במודל הרישוי? האם נוכל להפעיל מערכות קריטיות גם בסביבה חלופית? ככל ששאלות אלו נענות מוקדם – כך יתאפשר מרחב תמרון רחב יותר, עם פחות תלות ויותר שליטה.
לילך שמעוני היא מנהלת לקוחות אנטרפרייז בחברת נוטניקס
