כולם חוגגים עם AI ומתעלמים מתרחיש האימים הזה

אנשי המקצוע מופצצים באינספור מידע על AI. בדרך כלל זה עוד גרסה של מהדורה חדשה של מודל, קצת אוטומציה שתגיע בהדרגה ואיזושהי תחזית עמומה לעוד כמה שנים. אני רוצה לתת את הבמה לתרחיש שנקרא Project AI 2027. זהו סיפור מפורט שמצייר מסלול מהיר וקונקרטי לקפיצה איכותית בביצועים ובאוטונומיה של מערכות חכמות בתוך פרק זמן קצר, וזה הולך לאיים על האנושות כולה, לא פחות.

לא מדובר בנבואה, וגם לא באיזה מנכ"ל שמעוניין להאיץ את ההייפ סביב ה-AI כדי לעלות את ערך המניה. את התרחיש הזה הגה איש יחסית אפרורי ונטול כריזמה בשם דניאל קוקטיילו שעבד בצוות הבטיחות של OpenAI ועזב את החברה לאחר שאיבד אמון בהתנהלותה לקראת עידן ה-AGI. כשעזב הוא סירב לחתום על סעיף אי הכפשה/סודיות, גם במחיר של ויתור על הון-אופציות משמעותי. מהלך שגרר תרעומת גדולה מול החברה, ביטול מדיניות ההשתקה והחזרה של כל זכויותיו בחברה.

אז מה מיוחד בתרחיש הזה? הוא לא מדבר על איזה יום בלתי מוגדר שבו יופיע AGI, הוא מניח רצף של צעדים קטנים שניתנים לאימות: עלות שימוש במודלים יורדת בצורה חדה, פלטפורמות שמאפשרות בניית סוכנים חכמים ללא קוד מתקצרות בזמן ההטמעה, חיבורי אינטגרציה למערכות ארגוניות הופכים קלים יותר, מודלים מקבלים חושים נוספים כמו ראייה ושמע, והחשוב מכל – הופעת לולאות שיפור עצמי שמקצרות את מסלול הלמידה מדור לדור. כשהדברים האלה קורים יחד, הם יוצרים תאוצה.

אני יכול להבטיח לכם שכזה עוד לא ראיתם. לא מדובר על איזה יום בלתי מוגדר שבו יופיע AGI, התרחיש הזה מניח רצף של צעדים קטנים שניתנים לאימות

אם עוד לא נכנסתם לתרחיש, אני יכול להבטיח לכם שכזה עוד לא ראיתם. הקסם האמיתי של Project AI-2027 הוא לא רק בגרף יכולות ה-AI שמטפס בכל חודש שעובר, אלא בהקשר הגאופוליטי שהוא מצייר. הוא מניח האצה דרמטית במרוץ בין ארצות הברית לסין, כשה-AI הופך מתחרות עסקית לקרב על עליונות אסטרטגית. בוושינגטון נוצר חיבור הדוק בין מעבדות ה-frontier לבין רגולטורים וסוכנויות ביטחוניות, עם מסלולי רכש מהירים, מענקי תשתית ודיונים שוטפים על תקנים, בדיקות בטיחות וייצוא טכנולוגיות רגישות.

סביבת הענן האמריקאית זקוקה לשכבות "נקיות" לפרויקטים ממשלתיים, כולל מודלים שיודעים לפעול בזירות לא מסווגות ומעליהן שכבות מאובטחות יותר. במקביל, בייג'ינג מקדמת קונסורציומים לאומיים, מכוונת השקעות לחומרה ולמודלים רב-לשוניים ומציבה יעד ברור לאוטונומיה טכנולוגית. התוצאה היא דינמיקה שמזכירה תעשיות דו שימושיות קלאסיות, רק בקצב שמוכתב על ידי קוד, לא על ידי מפעלי פלדה.

בואו נדבר על שוק העבודה

"זה רק מודלי שפה", תגידו. אז זהו שלא. בצד היכולות, זה כבר לא "עוד מודל טקסט". המערכות נעשות מולטימודליות באמת, משלבות הבנה חזותית ושמיעתית עם תכנון ארוך טווח ושימוש בכלים חיצוניים. להקות של סוכנים פועלות יחד, לומדות אחת מהשנייה, מחלקות משימות וחוזרות לשפר את עצמן במחזורי self-refinement קצרים.

עלות החישוב נופלת כך שאפשר להריץ ניסויים בממדים שפעם היו שמורים לאקדמיות ולמעבדות ענק, וכתוצאה משימות שנמדדו בחודשים מתכווצות לשעות. כשהדבר הזה פוגש תחומים כמו לוגיסטיקה, סייבר, רגולציה פיננסית או מחקר תרופתי, נוצרת תחושת "זמן אלגוריתמי" חדש,ה שבה תוכניות עבודה של חטיבות שלמות נאלצות להתעדכן בקצב של ספרינטים של תוכנה. זו לא הבטחה לדיסטופיה, זו הזמנה לפיכחון: אם ההאצה הזו תקרה, היא תיתן יתרון עצום לשחקנים שמחברים ממשל, תשתיות ויישום עסקי בצורה ממושמעת, ותשאיר מאחור ארגונים שממשיכים לחשוב בקצבים של פעם.

מה יקרה במאי 2027? צילום מסך

במקום להתווכח אם יש או אין בינה כללית, הנה שאלה פרקטית יותר: האם שרשרת הזרמים הקטנים האלה יכולה לגלוש לנהר סוער כבר בשנתיים שלוש הקרובות? למה בכלל לשקול ברצינות לוח זמנים כזה? כי אנחנו כבר רואים תנועות כבדות בשטח. שירותי ענן ומודלים מציעים מחירים נמוכים בהרבה לעיבוד ולשאילתות. זה פותח דלת ליישומי עומק בארגון ולא רק לצ’אט מול לקוח. מערכות ללא קוד מאפשרות לבנות Workflows חכמים בקצב שאי אפשר היה לדמיין לפני שנתיים. הידע הארגוני מרוכז יותר מאי פעם בפלטפורמות שיתופיות ובמערכות תפעול, וזה מקל לחבר אותו למודלים בצורה בטוחה.

במקביל, ענקיות טכנולוגיה מכריזות על מתחמי מחשוב עצומים שיביאו עוד קיבולת לשוק. רק לפני חודש הכריז מארק צוקרברג על בניית DataCenter בגודל של מנהטן(!) עם צריכת חשמל של 5 GW – קצת פחות מחצי מצריכת החשמל של כל מדינת ישראל בשעת עומס. כל זה לא מוכיח שמחר בבוקר נקום לעידן חדש, אבל זה בהחלט מצביע על כך שהכסף, התשתיות והכלים כבר נעים לכיוון הזה.

בתרחיש הזה מעורב מנעד אדיר של אנשים חשובים שכדאי להעמיק מאוד בנקודת המבט שלהם. מהצד הקיצון של הסקפטיים, ניתן למצוא את יאן לאקון ממטא, שטוען שזה מופרך להיערך לסיכונים אלו ושההתקדמות בוודאי תיעצר. בקיצון השני יש את ד"ר רומן ימפולסקי שהעריך בתחילת ספטמבר 25 שאנו לא מדברים על 10% אבטלה בשנים הקרובות, אלא 99%. באמצע יש ג'פרי הינטון שמדבר על סיכוי של 10%-20% להתממשות סיכונים קטסטרופליים על האנושות בגלל האצת ה-AI ולו רק בשל האימפקט של התרחיש גם אם הסיכויים שלו נמוכים שיש להתייחס אליו בכובד ראש.

יש איפכא מסתברא? כן!

קיימות מגבלות חומרה ואנרגיה שהן אמיתיות, שהרי גם בתקופות של קפיצה טכנולוגית יש פיזיקה. הזרמת חשמל וקירור למרכזי נתונים עצומים אינה טריוויאלית ויכולה להאט פריסה רחבה. בצד הנתונים אין אינסוף חומר איכותי לאימון והפקה של נתונים סינתטיים דורשת זהירות כדי לא למחזר הטיות או לשבור את האות. מבחינת אלגוריתמים עדיין חסרים רכיבים משמעותיים, כמו זיכרון עבודה יציב לאורך פרקי זמן ארוכים, הבנה סיבתית עמוקה ומודלים של עולם שמאפשרים לפעול באופן עקבי מעבר לטקסט. יש גם שאלות של ממשל, ציות ואחריותיות. אלה אינם קישוטים, אלא תנאי יסוד לפריסה בטוחה ובקנה מידה גדול. תוסיפו לזה את ההשקה המאכזבת של ChatGPT 5, את הדו"ח של MIT שקובע ש-95% מהפיילוטים שארגונים עושים ב-AI נכשלים ואת האמירה של סאם אלטמן ששוק ה-AI בבועה, והנה לכאורה מספיק מרכיבים המפריכים את התרחיש.

אני לא אומר שצריך לבחור צד ולהחליט אם התרחיש צודק או לא. אם כל מה שכתוב כאן לא יתממש ב-2027, אלא ב- 2037 זה באמת משנה? זה ישפיע בוודאות עלינו ועל הילדים שלנו. הפרויקט הזה דוחף אותנו למודעות משמעותית גבוהה יותר לסיכונים ולהבנה שלכל הפחות אנו חייבים להעמיק את הידיעה שלנו בטכנולוגיה המואצת. האמיצים והזריזים יזהו כאן הזדמנויות חלומיות בפיתוח פתרונות בטכנולוגיות שנחשבו דמיוניות עד לא מזמן.

דוד בן טולילה הוא יו"ר חברת Energy Team וסגן יו"ר הלשכה לטכנולוגיות המידע בישראל